יום שבת, 27 באוקטובר 2012

עוד לילה בקצה הלילה

קריאה ב'מסע אל קצה הלילה' מאת לואי פרדינן-סלין


'ככה זה התחיל', שלוש מילים פותחות רשימת מלאי הנפרשת על-פני 567 עמודים: האינוונטר הפסימי של לואי פרדינן סלין (דטוש בשמו המקורי). כל שלב בהתפתחות האורגנית של האדם, מינקות עד בלות, ומנעד התנועות האפשריות בחלד; מלחמה, אהבה, מחלות-רוח, בארדאמי של סלין ממיין, מנתח וממפה. לא מדובר בפרוטגוניסט המרחף בערכאות אתיות גבוהות מאלה של מושאי התבוננותו, אין שום מרחק, שום מדרג אתי שבו אפשר למקם את הגיבור/אפסנאי-שנאה של סלין, החפיפה בין הממיין לממוין מגבירה את האמון כלפי השיטה, אין מוצא: 'נהיה חייבים לספר הכול, מילה במילה על הרשעות הנוראה שראינו...ואז להתקפל ולרדת. זו תעסוקה לכל החיים' [1]

הרשעות הראשונה, שמצאה את בארדאמי (וסלין עצמו), המלחמה שלימדה אותו כי 'אפשר להיות בתול בזוועה'[2], העמידה בפניו את הבחירה 'להתפגר מעייפות או ממשהו אחר'[3], משהו אחר כמו שחיטה כשרה, ואם לא מן הצוואר יש המתירים לנחור מן העורף (לפחות בתיישים, כדי למכור את עורותיהם). מה עוד אפשר לבקש חוץ מנפילה בשבי כשאף פעם לא הרגשת 'כל-כך מיותר כמו בין כל הכדורים האלה והנגוהות של השמש הזאת. לעג אדיר חובק עולם.'[4] לפחות הגנרלים אוהבים גינות יפות ושושנים, 'אין מי שאוהב שושנים יותר מהגנרלים. זה ידוע'[5]. משפסקה להיות מוקד המניפסט האנטי-מלחמתי, הופכת המלחמה לסיבת אשפוזו במוסד הבראה נפשית במימון הצבא.

שוערת נבזית בפתח המוסד הזה (ושוערות כאלה מלוות אותו לאן שילך) מילאה תפקיד כומר-וידויים, ללא מחיצות או בגדים, 'זנזונת אמיתית, אין מה להגיד. והרי בלי זה אין הנאה אמיתית. אחרי הכל, במטבח מהסוג הזה, המטבח של הערווה, הנבזות היא כמו פלפל ברוטב טוב – הכרחית ונותנת לו את הסמיכות'[6]. המלל הפטריוטי שאכזב אותו במלחמה, התגלה כבעל ערך בתקופת האשפוז שחלק עם ברנלדור (Branledore, מהפועל 'Branler', בסלנג: 'לאונן'), כאן אוהבים לשמוע 'תחי-צרפת'! המורה שסרח בִּגְנבת שימורים ונשפט לבית ההבראה יחד איתו, לימד אותו פרק בחקלאות מתקדמת, 'בזמן ששלושה מטרים מתחתם, אני, אבא שלהם, שורץ תולעים, מסריח יותר, מקילו של צואה מחגיגות ה-14 ביולי, נרקב לו לתפארת בכל בשרו המאוכזב... העתיד האמיתי של הלוחם האמיתי הוא לזבל את התלמים של עובד- אדמה אלמוני'[7].

הבאים תחת שבטו הם הזקנים מבית-המחסה הסמוך לבית ההבראה: 'היו עוברים מחדר לחדר ויורקים את הדיבות שלהם יחד עם השיניים הרקובות, בלדרים של פירורי רכילות והשמצות שחוקות. [...] לוחכים את כל משקע הרפש שמצטבר סביב הנפש אחרי שנות שיעבוד ארוכות. שנאות חסרות-אונים, שהבאישו בבטלה המושתנת של אולמות השינה. בכוחות הרועדים האחרונים שלהם השתמשו רק בשביל להזיק עוד קצת זה לזה ולהרוס זה לזה את שארית ההנאה והכוח. הנאה עילאית! בשלד המצומק שלהם לא שרד אפילו אטום אחד שלא היה כולו רע'[8].

הנשים שלו, כשהן לא שוערות/אחיות, משמשות מצע לתעלולי ערווה; או מושאי מחקר קטן שהוא עורך בינו לבינו על הפיזיונומיה שלהן: 'התווים המכוערים שנטפלו לפנים מסוימות'[9], או: 'מאז ומתמיד היה לי חשק להפליק סטירה לפרצוף כזה מלא כעס בשביל לראות מה קורה להם אז לפרצופים הכועסים. או זה או שק שמן, זה מה שצריך בשביל לראות במכה אחת איך כל הרגשות העזים שפונים פעם הנה ופעם הנה בתוך פרצוף מסוים משנים בבת-אחת כיוון. זה יפה כמו סירת-מפרש שמצליחה לתמרן בים סוער. כל האישיות נוטה אז ברוח חדשה. את זה רציתי לראות.'[10].

על-כל-פנים, 'לנשים יש טבע של משרתות'[11], ו'הגברים כשהם מרגישים שיש לפניהם מים זורמים, נהיים מהורהרים. הם משתינים בתחושה של נצחיות, כמו מלחים. הנשים, סיינה-לא-סיינה, הרהורים זה לא בשבילן'[12]. הייתה משרתת בלתי-מהרהרת אחת שבאמת אהב ועדיין, 'תמיד חשבתי איכשהו על משהו אחר באותו רגע, על זה שאסור לי לבזבז זמן וחיבה, כאילו רציתי לשמור הכול לאיזה דבר... כאילו עמדו החיים לקחת איתם, להסתיר ממני את מה שאני רוצה לדעת עליהם, על החיים בעמקי החושך, בזמן שאני אבזבז את הלהט שלי על נשיקות למולי...'[13].

'הנשיקות למולי' מזכירות את החיבוק ליעל:

'בכינרת, באחד הימים הראשונים, שכבנו חבוקים, יעל ואני, היה קסם, מחוץ לצריף הייתה דממת צהרי-שבת, ומתוך הרדיו נשמעה הסימפוניה הרביעית של ברהמס. לפתע תקף אותי משהו פראי, חשבתי: מה אתה עושה ומה עושה ברהמס. בהתקפת כעס זרקתי כר על הרדיו, שהתהפך. חשתי עצמי מושפל, מבוזבז, בוגד. יעל לא הבינה, אחר-כך אולי הבינה, ובכתה.'

(מתוך יומן כתיבת 'החיים כמשל', 29.04.56)

פרט ביוגראפי נוסף שסלין חולק עם בארדאמי, הנסיעה לאפריקה בשם חברת סחר אירופאית, עוקר אותו לשהות ארוכה בחחמה טרופית. שורץ פרעושים, משתדל לא להכות ילידים, 'האלה מעייפת בסוף את מי שמכה בה...'[14], נותרו לו רק השקיעות, וגם מהן לא נחסכת מטאפורה אלימה: 'רצח אדיר של השמש'[15]. החום הקיצוני של אפריקה והאזורים הטרופיים השונים שהספינה 'אמיל ברגטון' (,braguette 'חנות', מפתח המכנסיים) מביאה אותו אליהם, חושפים אותו לוידוי ביולוגי: 'אתה יכול רק לשער איזו אכזריות שורץ לבם של אחינו, אבל ברגע שהקדחת הטרופית השפלה מדגדגת אותם, פורץ הרקב שבתוכם החוצה, או-אז אנחנו מתערטלים בפראות כמו משוגעים והנבזות חוגגת ועוטפת אותנו מכף רגל ועד ראש. זה הוידוי הביולוגי. מרגע שהעבודה והקור שוב אינם עוצרים אותנו, מתירים קצת את הרצועה, רואים אצל הלבנים מה שרואים על החוף המרנין ברגע שהים נסוג לאחור: את האמת, שלוליות מסריחות כהוגן, סרטנים, פגרים וצואה.'[16]

וידוי ביולוגי-אינטימי נוסף מתגלה לבארדאמי, הפעם בנוכחות כומר זוטר: 'היו לו שיניים מקולקלות מאוד לכומר, רקובות, משחירות...הייתי רגיל ואפילו אהבתי לשים לב לפרטים הקטנים האינטימיים האלה. אם בודקים, למשל, איך המילים נוצרות ונהגות, רואים שהם בקושי מחזיקים מעמד, המשפטים שלנו, באסון התפאורה הרירנית שלהם. זה יותר מסובך ויותר מפרך מאשר לחרבן, המאמץ המכאני שאנחנו עושים בשיחה.'[17]

על חוף המבטחים אמריקה, 'מפעלי פורד', יוצא בארדאמי נגד התיעוש, משמע נגד הפוטוריזם, נגד פסבדו-קידמה. הקצב של מפעלי הרכב, העייפות המבחילה מן הרעד של פס הייצור, הרעש שסלין כותב באוזניו של בארדאמי, כולם רועדים עם העמוד הכתוב, איך אפשר לבהות בשורות האלה ולא לרצות 'לבטל את החיים שבחוץ, להפוך גם אותם לפלדה, למשהו מועיל. כי כמו שהם היו לא אהבנו אותם, אז בגלל זה. צריך להפוך אותם לחפץ, למשהו מוצק, זה הכלל בהא הידיעה.'[18]

ובין המלחמה, מחלת הרוח, זקנים, נשים, דיווח מקיף על העוני וכיצד לסבול את החרפה גם בחלומות, גם ללא שינה כלל, הוא עוד מצליח לסיים את לימודי הרפואה, פרט מרכזי בביוגראפיה הפרטית של סלין. עתה אפשר להקים מרפאה ולהתפרנס מן התחלואה, לשם כך דרושה חתיכת לילה נוספת, עוני חריף יותר, חולים אנושים יותר, המיקום המושלם למרפאה, פרברי עוני, כמובן! כאן, בשולי הפרבר הדלוחים אפשר למפות אזורים חדשים בחשיכה, חשיכה העוטפת את החשיכה. בארדאמי שומע את הד הזעקה האחרונה ומגלה שתמיד יש אחת נוספת חזקה הימנה, קצה נוסף שלא הכיר: 'לכל דבר יש קצה. זה לא תמיד המוות, לעיתים קרובות זה משהו אחר ואולי יותר גרוע, בייחוד עם הילדים... לשמוע זעקות שעוד לא שמעתי, או שקודם היה לי קשה להבין אותן, כי תמיד יש כנראה בקצה הזעקות עוד זעקות, שעוד לא שמעת ולא הבנת.'[19]  

הילדים הם הקטגוריה היחידה שבארדאמי מוכן להסתכן באהבתה, 'אם כבר מוכרחים לאהוב משהו, אז עם ילדים מסתכנים פחות מאשר עם מבוגרים, לפחות יש לך התירוץ שאתה מקווה שהם יהיו פחות נבלות מאיתנו אחר-כך. מי יודע?'[20]

בארדאמי ממשיך לדקדק בלילה. אין כאן ניסיון לקטב את האפלה עם יסוד בהיר, סלין יוצא מגדרו כדי לסמן גבולות שחורים. הוא מכיר רק בחשיכה. הפתח היחיד למחשבה על אלוהים, מוזכר כהלצה על חשבון הכומר והשמש שלו, 'הכומר עצמו שכח מתי הוא חשב בפעם האחרונה על אלוהים, אבל השמש שלו עוד מאמין בו...'[21] ככלות הכל, אל לך להתמהמה, 'אתה צריך להזדרז, אסור לך לפספס את המוות שלך. את המחלות, את הדלות שמפזרת לך את השעות, את השנים, את נדודי השינה שמורחים לך באפור ימים שלמים, שבועות, ואת הסרטן שאולי כבר מטפס בתוכך, קפדן ומדמם, מפי-הטבעת.'[22]

קריאה. כל קריאה היא הפקרות מרוכזת של הקורא, מול טקסט שזמן הקריאה בו קצר הרבה מזמן כתיבתו, כמו השורות האלה שייקראו בלא ספק בכמה דקות אבל הטרידו אותי מספר שעות ועוד יטרידו, מכיוון שעכשיו אני מבקש מן הקורא שיפקיר עצמו למעשה העריצות שלי, לכפיית המילים בסד דקדוקי משלי - כמו הפסיפס המצוטט לעיל וזה שעתיד לבוא - להפקיע משפט מהקשר שנולד ממנו ואליו, זו קריאה משובחת (או משביחה)! הטקסט של סלין מציע התפלשות בצחנה, ניוול והפרשות מובחרות, רק להריח, רק להקשיב כמוהו לצעקה שבקצה, 'רק הקשבתי והקשבתי כמו תמיד, בכל מקום. ובכל זאת נדמה לי שנוסף לי כוח מזה שהקשבתי לדברים האלה, כוח ללכת הלאה, כוח משונה, ובפעם הבאה, כן, בפעם הבאה, אני אוכל לרדת עוד יותר נמוך, לשמוע זעקות שעוד לא שמעתי...'[23]

מעשה העריצות שניתן להציע לקורא שיפקיר עצמו מול השורות של סלין יהיה:

'להביט בה מטה-מטה ופנימה-פנימה לתוך נבכי החשיבה השוללנית ביותר מכל האפשר בשלילת החיים-אל מעבר לטוב ולרוע...'

(מעבר לטוב ולרוע, המהות הדתית, ס' 56)

האיקונוקלסט המשופם מזכיר את הפסימיות והשלילה רבות בפרק 'המהות הדתית', את אותה השלילה אפשר למצוא בחיבור מוקדם יותר, שם היא מובילה לאמונה:

'אך ישנה דרך לשלול ולהרוס, והיא דווקא תולדת הערגה העצומה לקידוש וישועה. אנו, החילונים הגמורים למדנו זאת לראשונה משופנהאואר. כל הקיים שאפשר לשלול אותו ראוי שיישלל; ולהיות איש האמת האישית פירושו להאמין ביש כזה, שאינו ניתן לשלילה כלל ושבעצמו הוא אמת ללא שמץ שקר.'

(שופנהאואר כמחנך, ד', עמ' 63)

דרושים לנו אפוא כתבנים פסימיסטים, הם מספקים מצרך חשוב לאמונה. ככה זה נגמר: 'הכול, גמרנו'[24]




[1] כאן, עמ' 29 [2] שם, עמ' 17 [3] שם, עמ' 40 [4] שם, עמ' 15 [5] שם, עמ' 30 [6] שם, עמ' 72 [7] שם, עמ' 79 [8] שם, עמ' 103 [9] שם, עמ' 89 [10] שם, עמ' 528 [11] שם, עמ' 90 [12] שם, עמ' 273 [13] שם, עמ' 265 [14] שם, עמ' 106 [15] שם, עמ' 193 [16] שם, עמ' 130 [17] שם, עמ' 328 [18] שם, עמ' 258 [19] שם, עמ' 304-5 [20] שם, עמ' 277-8 [21] שם, עמ' 323 [22] שם, עמ' 430 [23] שם, עמ' 305 [24] שם, עמ' 567 


יום שבת, 18 באוגוסט 2012

Scherzo Furioso

בתחנת הרכבת "תל אביב האוניברסיטה מרכז הירידים"

Walter Ruttman - Berlin, Symphony of a Great City (1927). Newspapers.

בפינת הרחוב, בכניסה לתחנת הרכבת, סמוך לשער האוניברסיטה ומיד עם הכניסה אליו, דיילי עיתונים בהופעה מוקפדת וחיוך חצי-אלים מברכים בשלום מכני; "בוקר-טוב", יד מאומנת בתנועת הושטה נוטלת עיתון מן הערמה ומצפה ליד מקבלת. יום-יום אני נושא בליבי את פרצופו המאוכזב-מזקין של מחלק העיתונים. מכוח ההרגל הוא לא אומר נואש ובכל יום מתרגל גם עלי את התנועה המסורבלת והחיוך המגושם-כל יום אותו מטר "בוקר-טוב, עיתון?".
בכל הטקס הזה אני מבחין בזוית העין, פני כבושים בקרקע ויד שמאל מחווה בקוצר-רוח חוסר עניין בקוטב החיים המוצע לי כמנחת שחרית. רק רציתי לעבור את השער ולא לאחר לשיעור, החלטתי לפנות נגד עצמי ולתרגל שבירת הרגלים- נטלתי עיתון ואיבדתי את מעמדי כסרבן.
בר-מזל שכמוני! כמעט פספסתי את "מרתון הבדיקות למניעה ואיתור של מחלות ריאה חסימתיות כרוניות (COPD)" אולם מוטב קודם לבדוק את לבי: קראתי כתבה מדאיגה -"מתי הלב עלול לאכזב?". מרעליך רקחת צורי - אותו העיתון שהגביר את עירנותי לליקויים מזדמנים אחראי גם לאילחושם - "לא משנה איך-העיקר שתחייך" פוסקת חפיסת גומי-לעיסה אפורה נטולת סוכר, ואם זה לא יעזור תמיד אפשר לנסות "קולונוסקופיה וירטואלית לשקט הפנימי שלך".

הו! הנה כתבה נפלאה: "הכלכלה העולמית עולה באש", אלמלא הייתה מוקפת נושאי כלים (לא מתפקדים) נוסח: "טיפול בהפרעות זיקפה בעזרת גלי-קול", "קפה להגברת האון-הגברי", "המין הגברי-דור שלישי", "גבריות במינון גבוה". היום, כבר אי אפשר להדפיס תחזית אפוקליפטית-כלכלית נקייה ממתכונים להסרת פטרת הציפורניים והסדרת בעיות-און גבריות, אבל עלי להודות - הטבליות השוויצריות להרזיה טבעית ומהירה (בטעם שוקולד) מפתות. כמובן שרכשתי את "המזוזה שתציל אותנו מהטיל האירני" - לא מזיק; אחת האנקדוטות הפחות וולגריות שסלבוי ז'יז'ק חולק עם קהל מאזיניו מספרת על נילס בוהר שהחזיק פרסת סוס מעל משקוף ביתו, נגד עין-הרע. בוהר, הפיסיקאי הדגול מיחזר את אותה התשובה לסקרנים: "אמרו לי שזה עובד, גם אם לא מאמינים בזה".
לפחות בטיל אנחנו מאמינים, ואם לא בטיל נעשה את זה כבר לעצמנו. הנחתי את העיתון מידי ולנגד עיני נפרשה כתבה על ספרים בעטיפה אנתרופודרמית (עור אנושי). הצנרת הבינארית, הצליבה את שיטוטי הדיגיטליים עם המלצות משלה - בעקבות "ייבוש אגם החולה הכריז ארגון שמירת הטבע של האו"ם על היכחדות הצפרדע מכדור הארץ" - חיפשתי מידע על הצפרדע הנכחדת ומצאתי את "התנועה להיכחדות מרצון של המין האנושי". אדם הגון לא מתעלם מהכחדה רישמית. הכחדה פורמאלית אינה עניין של מה בכך: רישום מטלטלין ודלא ניידי קפדני, מספרי זהות, גביית מיסים תקינה ושאר ענייני טרום הכחדה הדורשים יושר ומוסר עבודה.

העינים משוטטות חזרה לשולי העיתון; סרום אנטי-אייג'ינג מגללי ירבוע מצוי, שיחזור קרום-בתולין, שיפוץ, הרמת חזה עם/בלי פיגומים; אנטי-אייג'ינג לרופאים/קבלנים - "הלשון שבה אדם כותב היא קלסתר פניה של האומה" (שופנהאואר, הגיונות, על מלאכת סופרים וסגנון, עמ' 128).

אומה יקרה שלי, שמא זקוקה את למתיחת פנים, מסכת אבוקדו או עורך לשוני הגיוני ומהוגן יותר. באומללותי הרגילה, אני מפסק ועורך הגהות גם ללא עיתונייך.
היום הגיעה האומללות לאינפלציה עם עד יהווה שחיכה לי מחוץ לדלת הבית עם הספר "הייתכן עולם ללא מלחמות?", אותה היד המושטת לעברי, רפליקה מושלמת של תנועת הדייל, נענתה בחיוב. את הדקות היקרות בבית הכבוד הוצאתי בקריאה חמורה, עד הפניית השוליים שנטלה את שלוותי:
"לפרטים מלאים על חיי ישוע ושליחותו, ראה הספר:האיש הגדול ביותר שחי אי-פעם, שיצא לאור מטעם עדי יהוה" (לעיל עמ' 28)
גם לבחור מנצרת יש כמה מתכונים לא רעים להארכת ימים, תיאודיציה, וחשבונו של מקום:
"אִם עֵינְךָ הַיְמָנִית תַּכְשִׁיל אוֹתְךָ,נַקֵּר אוֹתָהּ וְהַשְׁלֵךְ אוֹתָהּ מִמְּךָ, כִּי מוּטָב לְךָ שֶׁיֹּאבַד אֶחָד מֵאֵבָרֶיךָ מִשֶּׁיֻּשְׁלַךְ כָּל גּוּפְךָ לְגֵיהִנּוֹם. וְאִם יָדְךָ הַיְמָנִית תַּכְשִׁיל אוֹתְךָ, קַצֵּץ אוֹתָהּ וְהַשְׁלֵךְ אוֹתָהּ מִמְּךָ, כִּי מוּטָב לְךָ שֶׁיֹּאבַד אֶחָד מֵאֵבָרֶיךָ מֵרֶדֶת כָּל גּוּפְךָ לְגֵיהִנּוֹם." (הבשורה עפ"י מתי,פרק ה', 29-30)
ידי הימנית הכשילה אותי: היד שאחזה בעיתון, ובברית.  האצבעות העייפות מתפוקקות על המקלדת, העיתון כאן לידי, בוהה בי, אחרי שלוש כוסות קפה אני משיב לו מבט עייף, מובס; היום ניצח מר עכברוש:

"עתוני-הערב, כלהקות עכברושים, היו מציפים את העיר, ואני הייתי קונה עכברוש אחד. הקריאה בעיתון היא בעיני צורה של מנוחה מטומטמת ושל טירוף-דעת כאחד. העיתון הריהו יציר של טירוף-דעת המוני: ...כשהייתי מתמסר לקריאת עיתון היה זה לי אות ברור שאני שרוי ביאוש עמוק... מה לעשות? יש שבאות עלי תקופות של חשכת-הדעת."
(שדה, החיים כמשל, עמ' 253)

יום שבת, 11 באוגוסט 2012

ליפול לידיו של רוצח



פרי עמלם באחרונה של "המשוטט" לשכלל את כשרונם בהוצאת זמן לבטלה, הוא הריבוי בעיסוק בג'ובאני של מוצרט ושאר גלגולי מיתוס 'דון חואן'. כן גם הגענו לקריאה ב'מוצרט וסלירי', מחזה מפורסם מאת פושקין (מפורסם דיו כדי שהמחפש את סלירי ב'טיוב' ימצא בעיקר את מוצרט) והאזנה לאופרה שהלחין לו רימסקי-קורסקוב*. כמו כותבים אחרים שהביעו את הערצתם למוסיקה של מוצרט בכלל ולג'ובאני בפרט - למשל, הופמן בסיפור קצר וקירקגור ברשימה עיונית - פושקין שוזר את הערצתו במחזה שמרכזו השמועה שסלירי, מעריץ להחריד בעצמו, הרעיל את מושא הערצה שלו.

לטובת הקורא העברי נמליץ על התרגום שהתקין שלונסקי (נמהרים כבדי אוזן ימצאו כאן תרגום משעמם של המחזה) ענייננו על כל פנים בתמונה השניה: מוצרט מספר לסלירי על אורח לבושחורים שהזמין רקוויאם ונעלם ומאז צלו רודף אחריו. אפילו עכשיו, נדמה כי הוא נוכח שלישי בחדר. סלירי נוזף בו ומזכיר את בּוֹמַרְשֶׁה    (Beaumarchais)  - שען, מוסיקאי, פוליטיקאי, פליט, מרגל, מו"ל, סוחר נשק,מהפכן צרפתי ואמריקאי, משתמט (לא שירת בצבא הישראלי), חשוד בהרעלת נשותיו - שציווה עליו לפתוח בקבוק שמפניה וקריאה ב'פיגרו' שלו לעת מרה שחורה. מוצרט מהנהן על הידידות בין השניים ושואל דרך אגב:

"אך האמת, סלירי,
כי בומרשה הרעיל את מישהו?
...הלא גאון הוא,
כמונו שנינו. וגאון ורשע
לא ישכנו יחדיו. האם לא כן?"

כאן סלירי מטפטף רעל לכוסו של מוצרט ואחר שזה שתה מכוס התרעלה הוא עוזב וסלירי נותר מקונן לבדו:

"תישן
לנצח,מוצרט! האמנם צדק,
ולא גאון אני? 'גאון ורשע
לא ישכנו יחדיו'. אך שקר הוא:
וּבּוֹנָרוֹטִי?או אולי בדיה היא
של אספסוף נבער - ולא היה
רוצח זה יוצרו של ותיקן?"

בין אם היתה זו בדיה ובין אם לאו, זועקת אלינו טעות חמורה של מוצרט, או בעצם פושקין, הנה מלחין סמוך על שולחננו - שהתקיימו בו, כיאה לאדם מהוגן, צמד התארים "גאון ורוצח" - קרלו ג'זואלדו (Gesualdo) ידוע גם כג'זואלדו דָה וֵנוסָה. כאן היטיבה לנסח האנציקלופדיה החופשית: "נסיך ונוסה, רוזן קוֹנצָה, היה אציל איטלקי, קתרוסאי ורוצח." עם מות אחיו הפך ליורש התואר והיוחסין לבית ג'זואלדו. אנו נוטים לו חסד על שמירת רווקותו עד גיל 30 בקירוב, כנגד מנהג האצולה לבוא בקשרי נישואין בגיל צעיר. מפנקסו של כתבן מפורסם בן התקופה אנו למדים: "אין לי עניין בדבר - פרט למוסיקה!" (Non si di letta d'alto che di musica). כלתו המיועדת היתה דונה מריה ד'אוולוס (Donna Maria D'avalos) אלמנה כפולה, נכנעה לסנטימנטליות לראשונה בגיל 15 והיתה בת 21 בנישואיה אלה השלישיים. פקידי אמנויות, אצילים מטורזנים וליצנים התכנסו בטירה אחת מוקפת יער לחגוג את נישואים שנועדו להיגמר ביום ובערו לכל היותר כמחצית השבוע: מי האמין כי מריה תבגוד בו עם דוכס אנדריאה ומי הוליך את הקול אם לא קרדינל קרוב משפחה שחשק בה.

אין בכוונתנו לשרטט פרטיטורה לרוצח המתחיל - הרי לשם זה עושים סדרות הרבה כמו"דקסטר" או כותבים ספרים כמו תומאס דה קווינסי (Quincey: On Murder Considered as one of the Fine Arts) - המסורת מספרת כי ג'זואלדו שלח גם את פרי תשוקתם הרך לפגישה מוקדמת עם דיין האמת. מכאן הוקדש מאמץ למנוע את נקמת המשפחה: ה"היגיון הישר" הורה לברא את היערות סביב לטירה כך אין איש קרב מרחק מאה ורסטאות ואינו נראה. עם ההיגיון הבריא באה המוסיקה: "במחשכים במצולות".

"נֶחְשַׁבְתִּי עִם יוֹרְדֵי בוֹר הָיִיתִי כְּגֶבֶר אֵין אֱיָל.
בַּמֵּתִים חָפְשִׁי כְּמוֹ חֲלָלִים שֹׁכְבֵי קֶבֶר אֲשֶׁר לֹא זְכַרְתָּם עוֹד וְהֵמָּה מִיָּדְךָ נִגְזָרוּ.
שַׁתַּנִי בְּבוֹר תַּחְתִּיּוֹת בְּמַחֲשַׁכִּים בִּמְצֹלוֹת."

(תהלים,פח,5-7)


המדריגל הבא "Moro, lasso,al mio,duolo", מתוך ספר המדריגלים השישי:



להלן ליסטה (!o lo devo saper, per porla in lista "הפנקס פתוח, והיד רושמת..." ג'ובאני, לפורלו, קטלוג) מובחרה. רצועה 8 חסומה להאזנה מטעמי חוק (רוצח וזה), רצועה 9 מדגימה מדוע ראוי היה לג'זו להתמיד יותר במוסיקה קולית:

 

עוד על דמותו של ג'זי, בדוקומנטרי להלן של ורנר הרצוג. כמנהגו, הרצוג מלווה את הסרט בקולו ומתעד כמה ביוגרפיות בדיוניות. אין אנו מחזיקים מעצמנו רציונלים גדולים או חסידי נרטיבים, לכן קריאת תיגר זו, כביכול, על הנרטיב ההיסטורי-ביוגרפי של ג'זו, אין בה כדי להרתיע אותנו:



רשימה על פשעים ועבירות קלות אי אפשר שלא לחתום בציטוט מ"זרתוסטרא":

 Ist es nicht besser, in die Hände eines Mörders zu gerathen, als in die Träume eines brünstigen Weibes?

(Also sprach Zarathustra, Von der Keuschheit)


בתרגום גברי-עברי:

"האם לא מוטב ליפול לידיו של רוצח, מאשר לתוך חלומותיה של אישה מיוחמת?"

(חלק ראשון: נאומיו של זרתוסטרא, על הפרישות, אלדד, 55)

טוב ליפול בידיו של רוצח וגאון כמו ג'זואלדו ומצד שני, מי לא יתאווה למעוד לחיק חלומותיה של אישה מיוחמת זו.




__________________
* גרסה אנגלית